ברכה נ' הראל חב' לביטוח בע"מ

החלטה

1. בפני בקשה מטעם התובע להביא ראיות לסתור את קביעת החלטת הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975, לקבוע כי הקביעה נסתרה ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה.

2. התובע, יליד 8.3.77, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 7.10.08. התאונה היתה גם תאונת עבודה והתובע נבדק על ידי ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי לקביעת דרגת נכותו. הוועדה הרפואית מדרג ראשון (להלן: הוועדה הרפואית) קבעה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 10% בגין טנטון, 0% בגין מגבלות בתחום האורטופדיה, 0% מגבלות בתחום הנוירולוגיה ו-0% מגבלות ונזקים בתחום הנפשי.

3. התובע הגיש ערר בפני הוועדה הרפואית לעררים (להלן: ועדת העררים). ועדת העררים קבעה כי התובע סובל מנכויות לצמיתות בשיעור 10% בגין מגבלות בצווארו, מנכות בשיעור של 10% בגין מגבלות בגבו, מנכות נוירולוגית בשיעור של 10% ומנכות בגין טנטון בשיעור של 10%. בתחום הנפשי נותרה על מכונה קביעתה של הוועדה הרפואית לפיה לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטריה.

4. לוז טענת התובע היא, כי במרוצת הזמן שחלף ממועד בדיקתו הראשונה ע"י ועדת העררים (ביום 2.3.10) ועד למועד הקביעה הסופית של ועדת העררים (ביום 25.10.11) חלה החמרה במצבו הנפשי המצדיקה היעתרות לבקשתו שימונה מומחה מטעם בית המשפט לבדוק את מצבו הרפואי בתחום הפסיכיאטרי.

הנתבעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, טענת ההחמרה במצבו הנפשי של התובע הועלתה בפני ועדת העררים. כמו כן, לטענתה, אין בממצאים העולים מן החומר הרפואי כדי לשנות מהממצאים שעמדו בפני הוועדה הרפואית ביום 4.11.09 ובפני הועדה לעררים ביום 2.3.10. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ככול שאכן חל שינוי במצבו הנפשי של התובע עליו לפנות בתביעת החמרה למוסד לביטול לאומי, ולחילופין, ככול שלא יידרש לעשות כן, יש להשית עליו את מימון חוות הדעת הרפואית.

5. לאחר שעיינתי היטב בכל בפרוטוקולים של ועדות המוסד לביטוח לאומי ולמכלול החומר שצורף לבקשת התובע הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

אכן, לא בנקל יינתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת הביטוח הלאומי לעניין דרגת נכות. היתר כאמור מיועד למקרים נדירים וחריגים בהם הדבר נדרש לצורך עשיית צדק. כפי שנקבע לא אחת, יקפיד בית המשפט עם המבקש להביא ראיות לסתור, וזאת על מנת למנוע את ריקונו של סעיף 6ב לחוק מכל תוכן. (ראו לדוגמא: רע"א 634/85 עודה נ' "רותם", פ"ד לט(4) 505 (1985); ע"א 575/88 קריכלי נ' בוחר, פ"ד מג(3) 602, 606 (1989)). אך קיימת תמימות דעים, שאם חל שינוי במצבו של הנפגע מאז נקבעה דרגת נכותו על פי כל דין ועד לדיון בבית המשפט, יצדיק שינוי כזה הבאת ראיות לסתור (ראו ר"ע 634/85 הנ"ל; ר"ע 641/85 "ציון" חברה לביטוח בע"מ נ' סיסו, פ"ד מ(3) 138 (1985); רע"א 129/89 הורביץ נ' ואסילה (1989) (לא פורסם). בעניין זה נקבע:

"בנסיבות בהן חלה החמרה במצבו של נפגע, או שנתגלתה בו נכות עקב התאונה, אשר הועדה הרפואית לא נתנה דעתה אליה, הצדק מחייב שעניין קיומה של נכות זו יתלבן והנפגע לא יקופח על ידי התעלמות מקיומה, רק משום שזו לא עלתה, או לא יכולה היתה לעלות על שולחן דיוניהן של הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי." (רע"א 863/93 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נר אילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(4) 815 פסקה 9 (1993)).

6. בענייננו, יש אפוא לבחון האם חל אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים הבאת ראיות לסתור. לצורך בחינת סוגיה זו, אשרטט בתמצית את ההליכים שהתקיימו בנוגע לבדיקת מצבו הנפשי של התובע, על רקע השינויים שחלו במצבו הנפשי, כפי שהדבר עולה לכאורה מטענות הצדדים ומהמסמכים המצורפים לבקשה. במסגרת הוועדה הרפואית נבדק התובע ביום 4.11.09 על ידי פסיכיאטרית אשר קבעה כי אין הוא סובל מנכות צמיתה בתחום זה. במועד בדיקתו הראשונה בפני ועדת העררים, ביום 2.3.10, שב התובע מהערר שהגיש בתחום הנפשי. בפרוטוקול ועדת העררים נרשם לעניין זה כי "לעת עתה אין תלונות על בעיות נפשיות, היו בעבר כל מיני בעיות שעברו". מיום 17.5.11 החל התובע לקבל טיפול רפואי נפשי מהפסיכיאטר ד"ר בר אילן (כך עולה מכרטיס טיפולים שצורף לבקשת התובע). ביום 9.6.11 פוטר התובע מעבודתו (מכתב פיטורין צורף לבקשה). ביום 31.7.11 הופנה התובע על ידי ד"ר בר אילן למיון הפסיכיאטרי (מכתב ההפניה צורף לבקשה). ביום 25.10.11 אושפז התובע באשפוז יום במחלקת בריאות הנפש בבית חולים קפלן. באותו יום, נערך הדיון האחרון של התובע בפני ועדת העררים. ב"כ התובע הופיע בפני ועדת העררים ועדכן את הוועדה בדבר אשפוזו של התובע.

7. מהאמור עולה כי מצבו הנפשי של התובע נבדק על ידי הוועדה הרפואית. כמו כן, בדיון האחרון שנערך בפני ועדת העררים עודכנה הוועדה על ידי עורך דינו של התובע בנוגע להחמרה הנטענת במצבו הנפשי ואשפוזו. השאלה היא, האם די בכך כדי לקבוע כי בפני וועדות המל"ל הוצגו הממצאים בנוגע להחמרה הנפשית הנטענת במצבו של התובע? אם התשובה לכך שלילית, עדין יש לשאול האם ממצאים אלה, לו הוצגו בפני ועדת העררים, יתכן והיה בהם כדי לשכנעה לסטות מקביעתה של הוועדה הרפואית בנוגע למצבו הנפשי של התובע?

8. דעתי היא, כי חרף העדכון שנמסר לוועדת העררים על ידי ב"כ התובע, לא נפרשה בפניה תמונה ברורה ומלאה בדבר ההחמרה הנטענת במצבו הנפשי של התובע. כאמור, התובע הסיר את הערר שהגיש בנוגע למצבו הנפשי. כפועל יוצא מכך, ועדת העררים לא דנה בתחום זה ואף לא דנה בהחמרת מצבו הנפשי של התובע. מפרוטוקול הדיון בוועדת העררים לא עולה כי הוצגו בפניה מסמכים הקשורים לטיפול שקיבל התובע מד"ר בר אילן. אף לא עולה שהוצגו בפניה ממצאים בנוגע לאשפוזו של התובע (מעבר לעצם אשפוזו) שכן התובע אושפז רק ביום האחרון לדיוניה. במצב דברים זה, אין מקום לקבוע, באופן פוזיטיבי, כי עצם הדבר שועדת העררים הותירה על מכונה את קביעת הוועדה הרפואית בדבר העדר נכות נפשית, יש בו כדי לבסס קביעה כי אין בממצאים שנוספו לאחר הדיון הראשון בוועדת הערר כדי להצדיק את שינוי קביעת הוועדה הרפואית.

9. אשר למהות הממצאים שנוספו בדבר ההחמרה הנטענת במצבו הנפשי של התובע. גם בעניין זה אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כאילו אין בממצאים העולים מן החומר הרפואי הנוגע להחמרה הנטענת במצבו של התובע כדי לשנות מהממצאים שעמדו בפני הוועדה הרפואית ובפני ועדת הערר. אכן, מפרוטוקול הדיון הראשון בפני ועדת העררים עולה כי התובע טען שמצבו הנפשי התייצב. ברם כעולה מהמסמכים שצורפו לבקשת התובע, כשנה ושלושה חודשים לאחר מכן פנה התובע לטיפול נפשי, פוטר מעבודתו ובהמשך אף אושפז באשפוז יום במחלקה לבריאות הנפש בבית חולים קפלן. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אין כל טעם המצדיק קביעה אפריורית לפיה גם אם ממצאים אלה היו מוצגים בפני ועדת העררים באופן ממצה, היא היתה מותירה על כנה את קביעת הוועדה הרפואית. יוער, כי בבקשה לא הובהר מדוע לא חודש הערר בתחום הנפשי בפני ועדת העררים לאחר שחלה החמרה נטענת במצבו הנפשי של התובע. מכיוון שהצדדים לא טענו בעניין זה, אמנע מכך אף אני.

10. יצוין, כי הנתבעת מתנגדת לצירופם של חלק מהנספחים שצורפו לבקשה, המעידים לכאורה על החמרה במצב הנפשי של התובע, בעיקרם כרטיס הטיפולים שנערך ע"י ד"ר בר אילן וסיכום המחלה הזמני מטעם בית חולים קפלן. זאת בטענה שמדובר במסמכים שהוזמנו על ידי בא כוחו של התובע. איני מוצאת בטענה זו ממש. כרטיס הטיפולים של ד"ר בר אילן נערך במסגרת טיפול רפואי שנתן לתובע. הוא מתעד רצף של פגישות טיפוליות איתו. במצב דברים זה, איני סבורה כי מדובר במסמך מוזמן, אלא במסמך המעיד על טיפול רפואי. כך בודאי על רקע הפרשנות המרחיבה שיש ליתן למונח זה בפסיקה (ראו: רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח פסקות 9 -11 (2012) [פורסם במאגרים]. דברים אלה יפים, ובמשנה תוקף, גם לגבי הסיכום הזמני שנערך על ידי רופא ממחלקת בריאות הנפש של בית חולים קפלן. אמנם אין מדובר בתעודת שחרור מאשפוז, אלא סיכום זמני בלבד, שכן בעת עריכתו התובע טרם שוחרר מהמחלקה. ברם מסמך זה הוא מסמך רפואי לכל דבר, והוא אף משתלב בהקשר הכולל של הטיפול הרפואי שניתן לתובע המעוגן גם במסמכים של ד"ר בר אילן.

11. על רקע האמור לעיל, ניתן גם להסיק כי בחומר שהוגש, יש יותר מראשית ראיה לכך שיתכן כי מצבו הנפשי של התובע אכן הוחמר, וכי יתכן ויש לכך קשר כלשהו לתאונה. די לצורך כך באמור בכרטיס הטיפולים של ד"ר בר אילן ובסיכום המחלה שהוכן על ידי המחלקה לבריאות הנפש בבית חולים קפלן, אשר במסגרת האבחנה של התובע קובע כי מדובר בהתקף דיכאון חמור "כחלק מתמונה פוסט טראומטית לאחר תאונה בה היה מעורב". במצב דברים זה, יש להיעתר לבקשת התובע למנות מומחה בתחום הנפשי בעניינו על מנת לבדוק האם הוא סובל מנכות נפשית הקשורה לתאונה.

12. הסוגיה היחידה שנותר לדון בה, אם כן, היא מהי הדרך שיש לנקוט בה על מנת לבדוק את התובע מחדש. הנתבעת טוענת כי לא הובא טעם לכך שהתובע לא פנה בתביעה להחמרה למל"ל. היות והוא בחר במסלול לפי קביעה על פי דין, מן הראוי היה לפנות למל"ל. הנתבעת מוסיפה וטוענת בהקשר זה, כי כחלק מחובת הקטנת הנזק והן לצורך עתידי בניכוי גמלאות להן יהיה התובע זכאי, כל שיהיה זכאי, ממילא יהיה התובע נדרש לשוב למל"ל לשם קבלת גמלאותיו. לחילופין מבוקש ששכר טרחת המומחה יוטל על התובע.

13. אף בעניין זה מקובלות עלי טענות התובע. גם במקרה שנסתרה קביעתה של הוועדה הרפואית, אין לחייב את התובע לפנות בתביעה להחמרה אל המוסד, ולסגור בפניו את דלתות דרכי הדיון לקביעת דרגת נכותו, אשר חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1976 ותקנותיו מקנים לו (השווה: רע"א 1619/93 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו, פ"ד מז(4) 89 (1993)). לגישה זו, הנובעת מן הדין, יש גם טעם מעשי, והוא שלא יוגבלו צעדיו של נפגע ולא יתעכבו ההליכים בתביעתו עד לדיון בשאלת נכותו על ידי הועדה הרפואית (ראו: רע"א 863/93 הנ"ל; רע"א 5474/97 אהרון גיל נ' המאגרה הישראלי לביטוח רכב (הפול) בע"מ (1997) [פורסם במאגרים]). אכן, במקרה דנן, יתכן שממילא התובע יאלץ לפנות בפעם נוספת למל"ל, לצורך קביעת הגמלאות שהתובע יהיה זכאי להן, אולם בכך אין כדי לחייבו לעשות כן כבר בשלב זה.

14. פועל יוצא מהאמור הוא, שאף אין לקשור בין העדר פנייה למל"ל בתביעת החמרה לעניין מימון חוות דעת מומחה בתביעה לפי חוק הפיצויים. בשים לב לכך שאין מחלוקת על עצם אירוע התאונה, וכן שנקבעה לתובע נכות צמיתה בתחומים שונים לפי דין, סביר שהתובע יזכה בפיצוי. לפיכך, גם אם יסתבר בדיעבד שמינוי מומחה נוסף היה מיותר, ניתן יהיה לקזז את העלויות בהן תישא הנתבעת מהפיצויים שיפסקו לתובע. מכאן שיש להטיל על הנתבעת לשאת במימון הביניים של המומחה שימונה.

15. לסיכום, לאור ההחמרה הלכאורית במצב התובע יש להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח ללאומי. בהתחשב בראיות שהובאו אני קובעת כי קביעת המוסד נסתרה ולפיכך יש מקום למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה. החלטת המינוי תינתן בנפרד.